דמות זו הווית החיים והיא עדיין נשארת, היא חיה וקיימת ולעולם, לעולם לא מתרחקת, ואנו אנה אנו באים, הזיכרונות לא מרפים – ומצווים לנו חיים ואנו, אנו דומעים.

השקט בשדה הקרב, זה שבא אחרי הרעש, השקט הזה ששאב, זה שסער וגעש – ואנו אנה אנו, בודדים כואבים נשארנו. מביטים, את עינינו נושאים ובוכים.

בנופלם ציוו לנו חיים, וחיינו מלאים געגועים, בדמייך חיי הם קוראים – ואנו מביטים למעלה ושותקים, מהנהנים מתפללים ובוכים.

ובין דמעה אחת לשנייה, לא שסופרים, החיוך גם הוא כמו הזיכרונות נותר, ומספר יותר מכל את הרגעים, – וכמו כאילו אתה אתנו, אתה נשאר.

ולו רק לכמה שניות היינו מתראים, אבל במציאות, לא בשעות הקטנות בחלומות החוזרים, החיבוק אותך היה עוטף ולא נגמר, אבל אינך בא והטעם שנותר, טעם בכי מר.